השיטפונות בלה שינו את תוכניותינו. מרבית הכבישים נחסמו, חלק מהשבילים נהרסו וגשרים קרסו.נאלצנו לשנות את תוכנית חציית רכס הזאנסקאר ולפנות לאיזור דרומי יותר שנפגע פחות והגישה אליו פתוחה.
כך מצאנו את עצמינו מגיעים לסרצ'ו, מקבץ אוהלים על הדרך מלה למנאלי, כשפנינו מועדות לסאריצ'ון לה- פאס בגובה 5600 מטר שהמידע עליו מסתכם בכך שהוא מופיע במפה (בה כל קו גובה הוא 100 מטר).
מלאי חששות מהגובה, מהמשקל הרב שעל גבינו ומהאיזור המבודד (שכן בכל עשרת ימי הטרק אנו מתוכננים לפגוש כפר אחד בלבד), יצאנו לטרק.
היום הראשון היה קשה מאוד. אנו לא מורגלים לגובה ולא למשקל ומתנשפים כמו שני חולי אסטמה. רעות מקללת בליבה את השביל שעולה ויורד ואת התיק, והחשש רק מתעצם.במהלך החלק הראשון של המסלול (עד הכפר קרגיאק) כמעט ולא ראינו אנשים, וודאי שלא תיירים. השביל לא ברור, לא שומר על קו גובהה ואינו תואם את הסימון במפה.
ככל שהפאס מתקרב ואנו עולים בגובה חששותינו גוברים ואנו מתחילים לייחל לשני סוסים חזקים שיעלו את תרמילינו לראש הפאס. למרות שסוסים של ממש לא ראינו השביל מלא בעקבות פרסות וגללי סוסים המשאירים פתח לתקווה.
ביום שלפני העליה לפאס ראינו מרחוק עשן מיתמר וכמה אוהלים. אנו מריחים את הסוסים שלנו וחשים לכיוון המאהל. חבל שבינינו מפריד הנהר הראשי שמנקז את האיזור. חצייתו נראת לא פשוטה וכמובן שהיא לא חלק מהמסלול, אך בשביל סוסים הינו מוכנים לעשות כמעט הכל. נוהל החצייה הרגיל לא אפשרי פה בגלל עומק המים ועוצמתם. לאחר חיפוש ארוך של מקום חצייה מתאים אנו חוצים את המים הקרים בהצלחה.במאהל אנו מוצאים רק נשים, יריעות צמר יאקים על גבי חומות אבנים המשמשים כאוהל, וריח חריף של גבינת יאק. לא ברור מה פשר המקום. בהמשך הסתבר לנו שזהו מאהל רועות יאקים. מצוייות בו רק נשים בשל העובדה שגברים לא יודעים לחלוב.
הנשים לא תקשרו ולאחר חצי שעה קשה הבנו שאין להן סוסים. מאוכזבים נאלצנו לחצות את הנהר בשנית ללא שום סוסים באופק.
יום הפאס הגיע. קמנו מוקדם והתחלנו לטפס. אנו מתקדמים יפה ומרגישים טוב. לאחר כברת דרך אנו עוצרים לעצירת תה ועוגיות. לפתע מגיחים מלמטה 11 סוסים ללא משא ועמם 5 סייסים. כשהבנו שאינינו הוזים הזמנו אותם לתה ומיד נשאלנו אם נרצה לרכב עמם. מתחבטים בשאלה החלטנו לבסוף להמשיך בעצמנו, כי התחלנו להנות מההליכה. מקווים שלא עשינו טעות מרה המשכנו לטפס.
הפאס
לאחר כמה שעות קשות של עליה אנו קרבים לפאס בתחושה שעוד רגע זה מסתיים והגרוע מכל מאחורינו. אט אט השמיים מתקדרים. אנו מגיעים לפאס בערפל כבד ושלג מקדם את פנינו. הגובה נותן את אותותיו, ואנו מזדרזים לרדת מבלי שנהננו מהנוף. על הירידה בכלל לא חשבנו ומסתבר שהיא לא פשוטה כלל: רוח מצליפה בנו, פתיתי שלג נערמים עלינו והירידה שוברת את בירכינו. המצב נהיה בלתי נסבל ואנו מוצאים מחסה בולדרים להסתתר בו. לאחר זמן מה אנו מבינים שהמצב לא הולך להשתפר. מכיוון שאנו חייבים לרדת בגובה (למנוע מחלת גבהים) אנו ממשיכים ללכת בשלג ולחצות נהרות. לעת חשכה הגענו לבייס קמפ, הקמנו את אוהלנו הרטוב, בתקווה להתעורר ליום שמשי.ביום למחרת הגענו לכפר קרגיאק בו נחנו יומיים. כשאמרנו בכפר שהגענו מהסריצ'ון לה, פני המקומיים נפערו בהערכה. לדבריהם פאס זה הוא מהגבוהים, מהקשים ומהיפים ביותר בכל לאדאק ורואים ממנו את כל ההרים מלמעלה. חבל שלא ראינו כלום.
מקארגיאק המשכנו לעבר השינגו לה - פאס בגובה 5090 מ' בתקווה שהפעם נזכה להנות מנוף הפאס.ההליכה הפעם היא על שביל דרוך היטב המשמש כציר הגישה המרכזי מדרצ'ה לכפרי מרכז הזאנסקר.
מאחר שאין בזאנסקר בתי ספר על יסודיים, הילדים שמסוגלים לומדים במנאלי ומגיעים הביתה רק לחופשת הקיץ. זהו סוף אוגוסט וכמו בכל העולם גם ילדי זאנסקאר חוזרים לכסא הלימודים.
כך זכינו לפגוש בדרך לא מעט שיירות סוסים עמוסות בתלמידי בית הספר. מסע זה לוקח שלושה ימי רכיבה עד לכפר דרצ'ה ממנו יש אוטובוס למאנאלי העיר הגדולה.
פאס השינגו לה לא איכזב וזכינו לנוף מרהיב.
בערב לאחר חציית הפאס הקמנו את אוהלנו בסמוך למשלחת שכללה 10 סוסים, 6 אנשי צוות, ו 4 תיירם בריטיים.
מדריך הקבוצה הזמין אותנו לתה מתוק וטעים. כך הכרנו את חברנו מדן-לל. אדם נדיב וחייכן שהשאיר בנו רושם מיוחד.
את אחת משיירות הסוסים מוביל לופסנג, חברנו מקרגיאק. הוא חולף על פנינו ואנו פוגשים אותו בשנית בדרכו חזרה לקרגיאק, בלילה האחרון של הטרק. אנו מקימים את אוהלנו בסמוך לשלו ומבשלים יחד ארוחת ערב דשנה שלא כהרגלינו.
ביום שלמחרת אנו תופסים משאית עפר ונוסעים עמה לדרצ'ה- בחזרה לציוויליזציה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה