את מדן-לל הכרנו בטרק בזנסקר, כאשר הוא הדריך במסלול קבוצת תיירים מאנגליה. הוא פינק אותנו בתה, ישב עמנו והסביר לנו על טרקים באזור למרות שזה בהחלט לא היה חלק מתפקידו. החיוך הרחב והסיפורים על הכפר שלו נחרטו בזכרוננו.
כשסיימנו את טרק ההאמפטה וחווית הקרחון, נשארו לנו כמה ימים פנויים עד הטיסה. נזכרנו במדן, והחלטנו לנסוע אליו, לכפר הקטנטן אודגוס שבמעמק מיאנלה בלאהול. הנסיעה לכפר דרשה החלפה של 4 אוטובוסים ושני טרמפים, וארכה יום שלם. כנגד כל הסיכויים, וחוות הדעת מצד המקומיים ששאלנו שאמרו שאין שום סיכוי להספיק את הדרך ביום אחד, הגענו לעת ערב לכפר, מוכנים להרפתקה חדשה. קיווינו שמדן ישמח לראותינו, למרות שנפלנו עליו ללא כל התראה (אין בכפר קו טלפון או קליטה סלולרית) ומבלי שהוא הזמין אותנו. פגשנו אותו כשירדנו מהאוטובוס, שכן היתה זו השעה בה כל חקלאי הכפר עומדים על דרך העפר הראשית ומחכים לסוחרי האפונים שעוברים בדרך במשאיות. מדן נראה מופתע למראנו, אך חייך את חיוכו הרחב והזמין אותנו לביתו מיד.
השהות בכפר הותירה בנו רושם עמוק. הכפר הקטן חובר רק לפני כשמונה שנים לציוויליזציה על ידי דרך עפר מתפתלת, אך אין בו קליטה סלולרית או קו טלפון. אין בכפר רכבים, ובדרך העפר עוברים רק האוטובוס המקומי ומשאיות סוחרי התוצרת החקלאית. הבתים פשוטים אך נקיים ומסודרים, בניגוד לאזורים רבים אחרים בהודו. כולם ישנים על מזרונים על הרצפה בחדר אחד המשמש לכל צרכי המשפחה. אין מים זורמים, ואין שירותים. מרבית התושבים מתפרנסים מחקלאות, ונראה כי יש הרבה תמיכה ועזרה הדדית. היה לנו מעניין לראות כיצד מדן, המכיר תיירים וחשוף במידה מסויימת לעולם המערבי, חי במשך מרבית השנה חיי חקלאי מלאים, ונהנה מהם. לא נראה שהוא רוצה לעזוב את הכפר (חור אמיתי) ולהתברגן, או לפחות לעלות ברמת החיים, אלא להפך: כדי להספיק להשלים את כל ההכנות לחורף הוא החליט לבטל הדרכה של טרק, ובשנה שעברה הוא קנה חלקה נוספת בה הוא מגדל אפונים.
חיי הכפר שונים במקצת מהמוכר לנו. העונה החקלאית קצרה מאוד, ובמהלכה יש לקטוף מספיק תוצרת חקלאית ולקצור מספיק עשב לחיות הבית, שיספיקו לכל תקופת החורף הקפואה. במשך החורף לא עושים יותר מידי: יושבים בבית עם המשפחה, מתחממים מסביב לתנור, סורגים גרביים, רוקדים ושרים לפעמים. "משתעממים" סיכם מדן.
כשסיימנו את טרק ההאמפטה וחווית הקרחון, נשארו לנו כמה ימים פנויים עד הטיסה. נזכרנו במדן, והחלטנו לנסוע אליו, לכפר הקטנטן אודגוס שבמעמק מיאנלה בלאהול. הנסיעה לכפר דרשה החלפה של 4 אוטובוסים ושני טרמפים, וארכה יום שלם. כנגד כל הסיכויים, וחוות הדעת מצד המקומיים ששאלנו שאמרו שאין שום סיכוי להספיק את הדרך ביום אחד, הגענו לעת ערב לכפר, מוכנים להרפתקה חדשה. קיווינו שמדן ישמח לראותינו, למרות שנפלנו עליו ללא כל התראה (אין בכפר קו טלפון או קליטה סלולרית) ומבלי שהוא הזמין אותנו. פגשנו אותו כשירדנו מהאוטובוס, שכן היתה זו השעה בה כל חקלאי הכפר עומדים על דרך העפר הראשית ומחכים לסוחרי האפונים שעוברים בדרך במשאיות. מדן נראה מופתע למראנו, אך חייך את חיוכו הרחב והזמין אותנו לביתו מיד.
בבית חיכו אשתו החביבה של מדן, ולמו, בת אחותה שמתגוררת עמם. ישבנו לאכול ארוחת ערב טעימה עם המשפחה. מדן סיפר שבימים אלו הוא עסוק בקטיף האפונים, אותו עליו לסיים בהקדם כדי לעבור לקצירת כמויות עצומות של עשב שיספיקו לכל חיות הבית (פרות, כבשים, סוסים וכו) לשרוד את תקופת החורף הקפואה. ביקשנו להצטרף אליהם לעבודה למחרת. הם הגיבו בהיסוס, ואמרו שאין צורך, אך היינו נחושים בתקווה שנצליח לעזור להם באמת ולא נהיה למעמס.
השכמנו עם שחר, ויצאנו לחלקת האפונים. לאחר שאשתו של מדן, שאינה דוברת אנגלית כלל הסיברה לנו את מלאכת קטיף ומיון האפונים, הסתערנו על העבודה. לאחר שקלטנו את העניין הגענו למאזן: שנינו יחד כמעט מגיעים להספק שהיא עושה בעצמה. העבודה מהנה, הנוף מסביב מדהים, האפונים מתוקים וטעימים, וקשה שלא לאכול עוד ועוד.
לעת צהריים אשתו של מדן אמרה שזהו, סיימנו לקטוף את כל האפונים בחלקה. מתן הצביע על קטע בחלקה שהיה מכוסה בגבעולים ולא נקטף. הם שמחו מאוד על הגילוי, ואנו זכינו בעוד כמה נקודות. עם סיום העבודה יצאנו חזרה הביתה לארוחת צהריים. מתן ומדן העמיסו על גבם כל אחד שק מפוצץ באפונים. מראהו של מתן סוחב שק אפונים תפס הרבה מבטים והעלה הרבה חיוכים בקרב אנשי הכפר. לאחר מכן המשכנו לעבוד עד רדת החשכה בחלקה השנייה של המשפחה.
ישבנו לתה גיבורים בסופו של יום מפרך. בני הבית נעלמו, ופתאום נכנסה לחדר אישה מבוגרת וחייכנית. מבלי לדבר היא ניגשה אלינו והביאה לכל אחד חיבוק ענקי. זו היתה אמו של מדן.
למחרת בבוקר יצאנו חזרה למנאלי. היה זה ראש השנה, והבאנו להם שי צנוע: ג'ארה של דבש. ניסינו להסביר כמה אנו מודים להם. הם התרגשו, ולאחר כמה רגעים אשתו של מדן חזרה עם שני זוגות גרבי צמר צבעוניות. מדן טווה את הצמר, והיא סרגה אותן בעצמה. התרגשנו אנו ולא ידענו כיצד להודות להם. שמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקינו נפרדנו לשלום ויצאנו לדרך.
למחרת בבוקר יצאנו חזרה למנאלי. היה זה ראש השנה, והבאנו להם שי צנוע: ג'ארה של דבש. ניסינו להסביר כמה אנו מודים להם. הם התרגשו, ולאחר כמה רגעים אשתו של מדן חזרה עם שני זוגות גרבי צמר צבעוניות. מדן טווה את הצמר, והיא סרגה אותן בעצמה. התרגשנו אנו ולא ידענו כיצד להודות להם. שמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקינו נפרדנו לשלום ויצאנו לדרך.
חיי הכפר שונים במקצת מהמוכר לנו. העונה החקלאית קצרה מאוד, ובמהלכה יש לקטוף מספיק תוצרת חקלאית ולקצור מספיק עשב לחיות הבית, שיספיקו לכל תקופת החורף הקפואה. במשך החורף לא עושים יותר מידי: יושבים בבית עם המשפחה, מתחממים מסביב לתנור, סורגים גרביים, רוקדים ושרים לפעמים. "משתעממים" סיכם מדן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה