מזג האוויר לא מפסיק לתעתע בטיול
השיטפונות בלדאק הרסו את כל כבישי הגישה ללה ואיתם תוכניותינו השתבשו גם הם.
נצורים בלה כבר לא ידענו מה לעשות עם עצמינו. לאחר כמה ימי התנדבות שונים ומשונים התחננו לצאת קצת לטבע.
לאחר שהצקנו לכל סוכני התיירות בלה התברר כי האופציה היחידה שאינה כוללת ג'יפ היא עליה עם רכב לקרדונג לה (הפאס ה"סלול" הגבוה בעולם) וירידה עם אופני הרים חזרה ללה. למרות שאיננו אנשי אטרקציות קפצנו על המציאה. כך מצאנו את עצמינו עידן, גולי, אופיר, שיר, עמרי ואנו בראש הפאס מתגלגלים במורד באופניים. תחילת הירידה היתה חביבה ונוף יפה נשקף מהדרך. אט אט הנוף הפסטורלי החל להתקדר, גשם ושלג החלו לרדת. תוך זמו קצר מצאנו את עצמנו מסתתרים בהנגר של עובדי דרך ממבול סוער. באחת ההפוגות נהג הרכב שליווה אותנו קרא: "GO GO" ואנו הבנו שהוא כנראה רוצה שנמשיך, לפחות עד לנקודת הצ'ק פוסט שנמצאת לדבריו 3 ק"מ בהמשך הדרך.
עמרי ושיר יצאו ראשונים ונבלעו בערפל, אחריהם יצאנו שנינו עם אופיר.
לאחר כמה דקות של רכיבה הגשם חזר במלוא העוצמה. הנחנו שיהיה מהר יותר להגיע לצ'ק פוסט מלחזור אחורה. מהר מאוד הגשם התחלף בברד כבד שהצליף ברגלינו ובפנינו. הכביש הפך לנהר זורם של מים ובוץ, ואנו נרטבנו מכל הכיוונים. לכל החוויה הרטובה התלווה קור עז וכפות ידינו החלו לאבד תחושה. לא היה יותר מידי מה לעשות מלבד להמשיך ולרכב. לא נורא חשבנו לתומינו, עוד רגע הנהג יגיע מאחור ויאסוף אותנו, והצ'ק פוסט בטח כבר ממש קרוב.
תיקוותינו לא התגשמו. הכביש שומם ממכוניות, ושלושת הק"מ מתארכים עד מאוד.
בקיפאון אצבעות, רגליים אדומות ובשארית כוחותינו וחום גופינו הגענו לצ'ק פוסט. עומרי הכניס אותנו לתוך צריף של חיילים הודים שחומם באמצעות פתיליית נפט. הם לא הבינו מה נפל עליהם. התפשטנו מבגדינו הרטובים. שיר ואופיר קיבלו מדי חיילים כתחליף. התנחלנו במיטת הקומתיים בנסיון להתחמם. סתמנו את הצריף הקטן. לבסוף הנהג הגיע ונשלחה לנו מונית שהורידה אותנו חזרה ללה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה